בפינת "פוסט כבקשתך" בדף הפייסבוק העסקי שלי – כתבה מיכל קמיל:
"פינה חדשה נפלאה! אשמח לשמוע איך היית מציעה להתמודד עם השומרים הפנימיים שלנו, ששומרים כל כך טוב עד שהם מפחידים, מייאשים ושמים ברקס באופן קבוע.. נראה שכל מה שמתנגד, מבקר, פוחד שם בפנים, מכוון כדי להגן עלינו ממשהו. רוצה רק טוב עבורנו…"
מיכל יקרה,
הנה כמה מחשבות על השומרים הפנימיים:
אכן, בדיוק כמו שאת כותבת, מנגנוני ההגנה שלנו, או השומרים הפנימיים, נקראו למשמר ולכיתת הכוננות בגלל שאנחנו קראנו להם.
אנחנו קראנו להם – כי הרגשנו שאנחנו זקוקים להם.
כי פחדנו ממשהו, במודע או לא במודע, והרגשנו שאנו זקוקים להגנה, לפילטר, למחסום מהדבר המאיים.
ובאמת, הרבה פעמים השומרים האלה כבר רק מעצבנים אותנו, כי הם מעכבים אותנו, לוחשים לנו באוזן: "תיזהרי"! או "לא כדאי לך עכשיו" או "זה מסוכן.."..
כל אחד והמשפטים המוכרים של השומרים הפנימיים שלו.
במקרים שאני מזהה שהשומרים הפנימיים כבר לא מותאמים לצרכים שלי, או לרצון שלי להתפתח, לגדול ולהעיז –
אני מזמנת אותם לשיחה (בשיטת הגשטאלט- הכיסא הריק, או בדמיון מודרך, או בכתיבה אסוציאטיבית – או בכל טכניקה אחרת שאתם מכירים).
ובשיחה:
אני מיידעת אותם על הרצון שלי לגדול, להרחיב גבולות, ללכת אל מעבר למה שהם בדרך כלל מאפשרים לי
(כן, ברור ש"הם" זה אני…). אני שואלת את מנגנוני ההגנה ( או מדמיינת שומר פנימי אחד מייצג) – מה הוא צריך כדי לסמוך עליי שאני יכולה… או מדוע הוא עדיין שומר עליי.
אני מנהלת דיאלוג אמיתי וכנה עם עצמי, בנוכחות אותם חלקים פנימיים ושומרים שלי.
מה יוצא מהשיחה:
המודעות העצמית שלי לגבי הצרכים והמנגנונים שלי- עולה.
כשהמודעות עולה- יש לי יותר בחירה.
כשיש לי יותר בחירה- אני יכולה להחליט גם לפטר בהדרגה את השומרים הפנימיים, או להחליף אותם במנגנוני הגנה מתאימים יותר.
דוגמא אישית:
כשהייתי בכיתה ט' השתתפנו מטעם "צופי ים" בצליחת הכנרת בקיאקים. בתכל'ס לא ממש התאמנו על זה – כי שטנו בסירות מפרש קטנות וקיאקים לא היו המומחיות שלנו. נסענו בהתרגשות לכנרת, דמיינתי כמה כיף יהיה, כל החברה, קיאקים… הגענו, התחלקנו לזוגות, והנה אני מוצאת את עצמי בקייאק עם ידיד טוב שלי. מה יכול להיות יותר כיף מזה? מים נעימים, שמש, חבר'ה מצופי ים.
5 דקות ראשונות היו כיף. החל מהדקה השישית התחיל הסיוט. חום אימים, כואב וצורב בגב ובברכיים מהחיכוך עם הפלסטיק של הקייאק, הידיים בכלל נרדמו. אחרי עשרים דקות כשנגמרו לנו המים לשתייה – בכלל התחלנו להתייאש, והשומרים הפנימיים שלי, שהיו אז מאד חזקים, התחילו להגיד לי: "זה ממש קשה, וגם מסוכן, כי נורא חם…עדיף שתפרשו עכשיו, במילא לא תהיו מסוגלים לסיים…".
ממה הם הגנו עליי?
מהפחד מכישלון (לא לסיים את המסלול..)
מהפחד להיות מותשת וחסרת כוחות
ומעוד פחדים של נערה בת 15.
האם השומרים האלו באמת הגנו עליי? ממש ממש לא! הם רק גרמו לי להיות יותר מתוסכלת ויותר חסרת אונים.
וגם השומרים הפנימיים של הידיד שלי, פעלו בצורה דומה.
מצאנו את עצמנו עוצרים את החתירה, עייפים.
ואז קרה משהו מעניין – אחרי כמה דקות רצופות של קיטורים הדדיים אחד לשני – התחלנו להתפקע מצחוק.
והצחוק הזה עשה שינוי, שינוי לאנרגיה המבאסת והמעכבת.
הצחוק הזה איפשר לנו לצחוק על עצמנו,
לצחוק על הייאוש הזמני, לצחוק על חוסר היכולת שלנו לחתור בצורה סבירה.
והצחוק הזה, איפשר לנו אחרי כמה דקות להמשיך לחתור, לשכוח לגמרי מהשומרים הפנימיים – ולסיים את המסלול.
אז יש לכולנו דיאלוג מעניין עם השומרים הפנימיים,
לפעמים הם רגישים יותר מדי, ומעכבים כל צעד שלנו,
לפעמים יש לנו מרווח של התנסות גם בנוכחות מנגנוני ההגנה…
וכרגיל, לא להשאיר אותי לבד עם הפוסט הזה –
תגיבו, תביעו דעה, שתפו, תחלקו את המחשבות שלכם בנושא זה.
ועם יש עוד שאלות, או אם משהו אל ברור –
תשאלו, ואענה בשמחה.
