להיות זבוב על הקיר – בקבוצת ניצולי השואה של אמא, ב”עמך”
נכתב ביוני 2011
חלק א’
שבועיים וקצת אחרי פטירתה של אמי, ואני מתיישבת לכתוב.
הפעם- על תחושת ה”זבוב על הקיר”. ועל החיים הסודיים של אמא שלי…
וקצת רקע לפני שאשתף-
אמא שלי עבדה שנים רבות כמורה לחינוך מיוחד, וכמנחה פעילויות לקשישים.
היא מנחת קבוצות בנשמה, למרות שלעולם לא למדה זאת.
כשחלתה בסרטן בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, הצעתי לה ללכת לקבוצת תמיכה.
“למה אני צריכה לשמוע צרות של אחרים? אין לי מספיק את הצרות שלי?!!” זו הייתה תגובתה.
אחרי מספר שכנועים, התרככה והלכה לקבוצה של “חסן”.
“לא רוצה ללכת לקבוצות פסיכולוגיות מדי, רוצה משהו כיף, משהו נעים” – ככה אמרה,
ואכן זה מה שאפיין את רב הפעילויות שלה בחיים.
ואחרי כל פעילות הגיע דיווח, טלפוני, בדר”כ מתחיל בכותרת (הכותרות התחלקו ל: “היה כיף! או לא היה כיף בכלל” )
וההמשך היה תיאור בפרטי פרטים של החוויה.
כך הרגשנו, אחותי ואני, וגם אבא שלי כשעוד היה בחיים, שאנחנו יודעים כל פרט בחוויות של אמא.
לפעמים תהיתי על הצורך הזה בשיתוף , למה חשוב לה לספר על כל מקום שהאוטובוס עצר בו בטיול,
ועל מה אכלה או שתתה בבית הקפה הקטן שבשכונה היפה?
אבל ברור היה שחשוב לה, והיא עשתה זאת עם כל כך הרבה חן וקסם והתלהבות, וככה זה היה ,וככה זה המשיך.
אחרי שאבי נפטר (לפני 5 שנים ) הצענו שוב לאמא ללכת לקבוצה.
העלנו את האופציה ללכת לעמך, המרכז לניצולי שואה.
אמא התנגדה בתוקף, אמרה משפטים דומים ל”יש לי מספיק צרות משלי”,
והיה לה קשה לראות את עצמה הולכת למקום בו נפגשים ניצולי שואה, ואולי “חופרים” יותר מדי בכאב ובזכרונות עבר.
“אני לא זוכרת כלום- הייתי ילדה בשואה”- כך הייתה אומרת, וממשיכה להתנגד.
אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אבל משהו השתנה, ולפני שנתיים או שלוש, היא החלה ללכת ל”עמך” – וזה פשוט מילא את עולמה.
מילא את עולמה ממש כך: בשמחה, בעניין, בחוויות, בחברות…
אחרי כל פעילות של אמא שלי ב”עמך”, המרכז לניצולי שואה, היא הייתה נוהגת להתקשר אליי ואל אחותי ולספר בפרטי פרטים על חוויותיה.
המקום הזה היה עבורה מקום מפגש, לפעמים מקום מפלט מהמכאובים הפיזיים והרגשיים, ומקום שסיפק לה הרבה תוכן והעשרה.
על 2 פעילויות היא נהגה לספר במיוחד-
על קבוצת המוזיקה הנפלאה שהעבירה רונה, המורה למוזיקה, בחורונת צעירה ומהממת עם נשמה גדולה וקול מלאכי,
ועל הקבוצה הפסיכודינאמית שהנחו 2 מטפלות, שרון ולילך.
כבת הבכורה והסקרנית, ועוד יותר כמנחת קבוצות וכמי שמלמדת הנחיית קבוצות, תמיד רציתי להיות זבוב על הקיר בקבוצה בה אמא שלי משתתפת.
אמא שלי, שלא רצתה להיות בקבוצה, משתתפת בקבוצה פסיכודינאמית!!!
מדהים
מסקרן
מרגש.
מה קורה שם?
איך היא כמשתתפת? איזה תפקיד היא לוקחת על עצמה? האם אוהבים אותה שם?
כל שבוע היא הייתה מגיעה לשם, לעיתים רחוקות מאד החמיצה מפגש,
הייתה מגיעה אחרי טיפולי הקרנות, ומגיעה גם בימים של כאבים גדולים, בגשם, בחמסין-
לא מוותרת על הקבוצה הזו.
כבר ידעתי שכל יום ראשון בצהריים יצלצל הטלפון- ואמא תספר, על חוויותיה, עם דיסקרטיות רבה לשאר המשתתפים, כפי שמקובל בקבוצות.
רק את השמות של המשתתפים סיפרה, ואת חוויותיה האישיות,
והיה ברור כי היא עוברת חוויות מאד משמעותיות שם.
אמא שלי בקבוצה.
ואני רק הסתקרנתי יותר ויותר.
מה קורה שם?
“היום הגיעה מישהי חדשה לקבוצה” – הייתה משתפת בקולה הצעיר.
“אחת המשתתפות בקבוצה היא עולה חדשה שלא יודעת עברית, אז הצעתי ללמד אותה עברית, בהתנדבות”
כך כל יום ראשון.
בעיניי רוחי דמיינתי את המשתתפים בקבוצה, דמיינתי את המנחות, וניסיתי לדמיין מה קורה שם.
הזמן עבר,
אמא נעשתה חולה יותר ויותר,
ולפני כחודשיים הפסיקה ללכת לקבוצה,
זה כבר היה קשה לה מדי לצאת מהמיטה.
“שרון המנחה התקשרה אליי היום, שאלה למה לא באתי” – אמא מספרת ביום ראשון אחה”צ, כשעוד יכלה להתקשר ולדבר בטלפון.
ואמא קיוותה, שאולי כשתתחזק, היא תוכל לחזור לקבוצה.
אנחנו ידענו, שככל הנראה היא כבר לא תוכל לחזור לשם.
בלוויה ובשבעה, פגשתי לראשונה את שרון ולילך, מנחות הקבוצה.
אחרי שבוע הן התקשרו וסיפרו, שהקבוצה מאד נרעשת,
בהלם מהפטירה של אמא שלי,
וכולם מאד מבקשים, אם אפשר, שאני ואחותי נגיע למפגש הבא שלהם,
לתת כבוד לאמא, לספר עליה קצת, להיות עם הקבוצה…
ואווו.
התרגשתי כל כך.
הזדמנות להיות זבוב על הקיר בקבוצה של אמא….
אבל – בלי אמא.
כל השבוע עבר במחשבות על הקבוצה,
איך זה יהיה?
מי הם המשתתפים?
האם לא יהיה לנו, לאחותי ולי, קשה מדי להיות שם?
חלק ב
יום ראשון לפני שבועיים.
בוקר.
אני מתרגשת מאד.
היום נלך אחותי, דודה יהודית ואני להשתתף בקבוצה הפסיכודינאמית בה השתתפה אמא. (“הקבוצה”)
קבוצה לניצולי שואה, בסניף “עמך”.
ככל שניסיתי לדמיין איך יהיה,
ואת מי אפגוש,
ומה בעצם נגיד להם…
ההתרגשות רק הלכה וגברה.
דודה יהודית רצתה להגיע מוקדם, וכך מצאנו את עצמנו, דודתי ואני, בבית הקפה שממול סניף “עמך”.
לאכול לא הייתי מסוגלת, הבטן שלי הייתה כבר מלאה בפרפרי התרגשות,
ולא היה בה מקום למשהו אחר מלבד ההתרגשות.
עשר דקות לפני תחילת הקבוצה, ודודתי אחותי ואני עולות במדרגות לכיוון “עמך”.
הדרך המוכרת,
הנה כאן אמא אהבה לעצור ולהגיד שלום לילדי הגן הסמוך…
ופה תמיד אמרה “איזה אוויר טוב יש כאן”…
דודה יהודית מתסכלת על ילדי הגן, ואומרת לי כמה שאמא אהבה להתבונן בהם, לצחוק מהצחוק שלהם, וליהנות מהמשחק שלהם.
בסקרנות מהולה במבוכה, אנחנו נכנסות למבואה שמובילה לחדר של הקבוצה.
אגב, הסתבר לנו שהם שמעו על מותה של אמא רק לאחר השבעה.
מסיבות מובנות, חששו המנחות לספר להם על פטירתה של אמי, שלא במסגרת הקבוצה,
ומכיוון שאמא נפטרה ביום ראשון (היום של הקבוצה), ואנו הודענו למנחות רק לאחר הקבוצה,
חשבו המנחות כי הכי נכון יהיה לחכות שבוע ולספר למשתתפים על כך בפגישה הקבוצתית הבאה,
במקום תומך ומוגן.
הכי חששו לספר ל ל’ האלגנטית, תלמידתה של אמא לעברית,
ול אדון ל’ המחזר של אמא…אשר התאלמן לפני מספר שנים, בדיוק כמו אמא.
שבריר של רגע עובר ומיד שועטת אלינו ג’, קשישה הונגריה נמרצת
(שאמא הייתה מספרת עליה שהיא ראש הקבוצה של המועדון, שוהיא תמיד מארגנת הכל ודואגת לכולם)
ג’ ישר מחבקת: “אני משתתפת בצערכם” “כל כך אהבנו את אמא שלכם!”…
בדיוק מזה חששתי.
איך אאסוף את עצמי כעת, נוכח הבעת הצער של אותם חברים יקרים בקבוצה של אמא.
יום לפני ההגעה שלנו לקבוצה חששתי-
אולי זה מוקדם מדי עבורי? להיפגש עם המקום שהיה כל כך משמעותי עבור אמא?
אולי יהיה לי קשה מדי?
ומה בעצם מצפים מאיתנו?
אנחנו- דודתי, אחותי ואני, שהוזמנו ל”קודש הקודשים” – האם זה לא יפריע למהלך התקין של הקבוצה?
ואיך דודתי תרגיש? ואחותי?
…ואני?
ג’ ההונגריה הנמרצת עוברת לחבק את אחותי (“אתן דומות לאמא!”)
ומיד שואגת לשאר החברים שכבר נכנסו לחדר:
הבנות של שרה כאן!
בצעדים איטיים יוצאים עוד אנשים מהחדר, מגיעים למבואה,
חלק מזילים דמעה,
חלק מחבקים ומנחמים.
ואני במבוכה:
הם, הקשישים ניצולי השואה –
הם צריכים לנחם אותנו??
הצד הטיפולי שלי ישר מתגייס – לנחם אותם, לחבק אותם,
לייצג את אמא במלוא הדרה…
הרי זו הפעם הראשונה שאנו נפגשים.
במחברת של אמא, שמצאנו במהלך השבעה,
אמא כותבת על ל’ , עולה חדשה , בת 88, שאמא התנדבה ללמד אותה עברית.
אמא מתארת את לבושה האלגנטי של ל’, את האופי הנעים שלה,
וכמה שהיא נהנית ללמד את ל’ עברית.
פעמים רבות כששוחחנו עם אמא בטלפון, לפני מספר חודשים,
היא הייתה מספרת על שיעורי העברית שהתנדבה ללמד,
על מה שהיא מכינה ל ל’ (“היום אני גוזרת לה מילים מהעיתון”)
ועל הערכתה הרבה לאשה המבוגרת, האלגנטית, העולה החדשה שדוברת 7 שפות, אך עברית עדיין לא למדה.
והנה כאן, במבואה בכניסה לחדר הקבוצה-
עומדת מולי אישה אלגנטית, מבוגרת, קורנת, יפיפייה.
מיד ידעתי שזו ל’.
היא מתרגשת מאד,
עדיין לא ממש הספיקה ללמוד עברית,
והיא קוראת לג’ ההונגרייה הנמרצת שתבוא ותתרגם.
“אני כל כך מצטערת” – היא אומרת לנו בדמעות – “אני הייתי מחכה כל שבוע לשיעור עם אמא, זה לא היה רק שיעור עברית,
זה היה הרבה יותר מזה. אמא שלכם היא נשמה גדולה, היא אישה מיוחדת !!!”
אני מבקשת מג’ שתתרגם אותי ושתגיד ל ל’ שאמא הזכירה אותה ושיבחה אותה הרבה,
ושהיא כל כך אהבה ללמד אותה, וכל כך העריכה אותה.
ל’ ממשיכה לדמוע, ורק מסתכלת עליי ועל אחותי עוד ועוד, ומחזיקה לנו את היד.
“לא מסוגלת לדבר..” .היא אומרת בגרמנית ומבקשת שיתרגמו אותה.
“חבל שלא ידעתי” – היא אומרת.
אני ניסיתי להתקשר שוב ושוב ואמא לא ענתה,
קיוויתי שהיא בחופשה אולי,
אבל תיארתי לעצמי שהיא מרגישה לא טוב.
אבל לא חשבתי שעד כדי כך…”
היא שוב דומעת.
ואני חושבת לעצמי-
אם זה מה שקורה רק במבואה,
מה יהיה בקבוצה??
ג’ האנרגטית מספרת בשטף שאמא הייתה רוח החיה של הקבוצה,
וגם ה”ילדונת” ( רק בת 71).
אני אומרת לה שאמא אמרה אותו דבר עליה…והיא מחייכת.
והנה מגיעה ע’ הצ’ילבה של אמא,
שאמא קראה לה ע’ השתלטנית היהירה.
(אמא, שמעולם לא אמרה מילה רעה על אף אחד, כל שנות חייה,
אמא שחינכה אותנו לקבלה מוחלטת של כל בני האדם באשר הם,
איבדה קצת את מסנני הטאקט שלה בשנה האחרונה,
אולי המורפיום אשם? אולי זה שידעה שאין לה כבר מה להפסיד…? מי יודע…
ולכן בשנה האחרונה אמא הייתה מחלקת את העולם לנחמדים או אדיוטים…
לפעמים הייתה מצמידה גם שמות תואר אחרים, כמו במקרה של ע’ השתלטנית היהירה).
בבית הקפה מספרת לי דודתי, שגם היא לא בדיוק מחבבת את ע’.
איך את מכירה אותה? שאלתי.
דודתי השתתפה בכמה פעילויות של “עמך” ו”זכיתי להכיר את זו שמדברת כל הזמן על חשבון אחרים, ותמיד חושבת שהיא יודעת הכי טוב מכולם”, כך אומרת דודה יהודית.
בשבעה שמענו על הקשר “המיוחד” של אמא וע’.
ש’ ול’ מנחות הקבוצה המדהימות,
(שבאמת אף שם תואר לא יכול לתאר את הרגישות, החום ,האכפתיות והמקצועיות שלהן)
שיתפו בחלק ממה שאנו מכנות “החיים הוסדיים של אמא שלנו”.
אותם מעשים שהיא לא שיתפה בהם,
כדי לשמור על הסודיות בקבוצה,
או כי …שוב: מי יודע?
מתברר, כך לדברי ש’ (ש’ המקסימה, כך אמא הייתה מכנה אותה)
שאמא הייתה השופר הקבוצתי,
והעזה לבטא בקול רם,
את מה שהרבה מחבריי הקבוצה לא העזו להגיד.
וכך גם במקרה של ע’.
מסתבר שזמן רב דיברו חברי הקבוצה על כך שע’ שתלטנית ומשתלטת גם על הזמן בקבוצה,
מדברת הרבה בידענות, אך לא יוצרת קשר אמיתי.
ואמא שלי החליטה לעשות מעשה.
ש’ המנחה המקסימה מספרת שאמא שלי החליטה לכתוב לע’ משוב בכתב, ולתת לה אותו בקבוצה.
אמא אמרה לע’ – שיש לה הרבה מה לתרום ולתת, ושאין ספק שיש לה ידע רב,
אבל הבעייה היא- שהיא יהירה…וזה פוגם באיכות הקשר האנושי ומרחיק ממנה את חברי הקבוצה.
והמשיכה ככל הנראה לתת טיפים לשיפור ההתנהגות.
ש’ אומרת שזה היה משוב כנה ואמיץ, ששאר חבריי הקבוצה מאד התרשמו ממנו.
והנה, במבואה שלפני חדר הקבוצה,
ניגשות אליי נשים שונות,
וכל פעם אני אומרת לעצמי-
אולי זו ע’?
מעניין איך נראית ע’?
וכל אחת ניגשת ומציגה את עצמה – ד’ וג’ וח’ וט’ אך ע’ לא נראית בסביבה.
רגע לפני הכניסה למפגש עצמו,
בצעדים נחושים ובלחיצת יד איתנה,
מציגה את עצמה לפניי – ע’!
“אני ע’, חברה של אמא…אמנם היו לנו את הויכוחים שלנו…אבל הפכנו לידידות, אפילו הייתי מתקשרת אליה לשאול מה שלומה כשלא הרגישה טוב”
אה! אני מרגישה הקלה,
זו גירסא מעודנת של מה ששמעתי…אולי בכל זאת השד לא נורא כל כך?
והנה מגיעה גם ה’ – החברה הכי טובה של אמא שלי, מהקבוצה,
שנפשן נקשרה תוך כדי המפגשים,
והן היו משוחחות גם מחוץ לקבוצה.
ה’ התקשרה ביום האחרון של השבעה, מיד כשנודע לה על פטירתה של אמי,
וביקשה לפגוש את אחותי אותי ביחידות.
מכיוון שאני כבר הייתי בדרך הביתה,
אחותי נפגשה עם ה’ בדירתה,
ויצאה, כמו אמא שלי, מוקסמת מ ה’.
ה’ ביקשה למסור לי דרך אחותי, שמעכשיו היא המשפחה שלנו, וכל מה שנצטרך היא יכולה לעזור…
והנה ה’ מגיעה למבואה,
מנשקת את כרמית, מגיעה אליי
ולא מסוגלת לדבר. רק בוכה.
מהמשרד מגיעות ש’ המקסימה ול’ המקסימה גם היא,
2 מנחות הקבוצה.
הן מחבקות ומתעניינות אם אנחנו בסדר,
ואני שואלת – מה ה setting
ומה מצופה מאיתנו ..
(מנחת קבוצות נשארת תמיד מנחת קבוצות..)
אנו נכנסות לחדר –
כסאות מסודרים במעגל.
חלק מהאנשים כבר יושבים,
יש מקומות קבועים,
וכשאנו נכנסות יש מאבק קל על מי תשב לידנו,
כל אחת מבקשת מחברתה שתזוז קצת כדי לפנות מקום לרוניתי וכרמיתי, הבנות של שרה.
אני מתיישבת מצד אחד ליד ג’ ההונגריה הנמרצת,
מה שמתגלה כמיקום נהדר,
מכיוון שתוך כדי הפגישה היא דואגת לעשות פרשנויות משלה,
וללחוש לי באוזן פרשנות רש”י על הווי הקבוצה ועל כל אחד שמדבר.
ומצד שני ליד ה’ חברתה הטובה של אמא.
אחותי מתיישבת בצד השני של ה’ , וליד דודה יהודית, וכבר מחזיקה חזק את הטישיו,
ואילו אני לא זוכרת איפה שמתי את מגוון חבילות הטישיו שהבאתי איתי..
“אז כאן היית יושבת כל יום ראשון אמא!”
אני מתחילה בדיאלוג הפרטי שלי עם אמא.
אין לי מספיק מילים כדי לתאר את החוויות שחשתי במהלך הקבוצה.
המנחות ש’ ו ל’ פתחו את הקבוצה,
ואמרו שהיום הקבוצה היא לכבוד שרה.
“הקבוצה ביקשה מאד לפגוש אתכן, ולכן הזמנו אתכן לכאן” – אמרו לנו.
מסתבר שזו פעם ראשונה שמזמינים משפחה לתוך קבוצה.
אחד אחד החלו החברים לשתף ברגשות שלהם,
לשתף בזכרונות קטנים מאמא, ומחיי הקבוצה עם אמא
“היא תמיד הייתה אופטימית! גם כשבאה אחרי טיפולים הייתה אופטימית!”
ע’ (“השתלטנית היהירה” שאני דווקא חיבבתי תוך כדי המפגש ) מסננת :
“חוץ מכאשר בחרה להתווכח איתי – אבל זה לא משנה עכשיו”…
המנחה מעודדת אותה דווקא כן לדבר על זה,
הקבוצה נבהלת ומשתיקה את ע’ – “זה לא משנה עכשיו, לא יפה!” ח’ שיושבת ליד ע’ בועטת בה ברגל ומסמנת הל לשתוק.
כמה מחברות הקבוצה משקשות את ראשן בתנועת אוי אוי אוי…
ואני דווקא סקרנית, מפנה את המבט אל ע’ ושואלת האם היא בכל זאת יכולה לשתף במשהו,
ומרגיעה את הקבוצה שכל זכרון, גם אלו הנראים זכרונות כביכול לא נעימים,
מסייע לנו להשלים את הפאזל על חייה הסודיים של אמא…
אני מסתכלת על ע’,
מרגישה רצון לחבק אותה,
מגישה צורך לפתור את הסכסוך בשמה של אמא..
אך ככל שע’ ממשיכה לדבר אני מבינה שכבר אין סכסוך, ע’ אומרת שבעקבות המשוב היא חשה קרבה לאמא, והן הפכו לידידות.
אינני יודעת אם גם אמא הייתה מגדירה זאת כך- אך זה שימח אותי לשמוע שכך נראים פני הדברים.
במהשך, מתוך שיתופי הקבוצה, אני מבינה שדבריה של אמא סייעו לקבוצה וגם כנראה לע’ בדרכה שלה,
ואפילו יצרו “אקשיין”.
“אז אמא עשתה אקשיין”? אני שואלת.
“ועוד איך!” הקבוצה צוחקת, וממשיכה לספר סיפורים.
תוך כדי הסיפורים, האוירה הופכת להיות יותר עדינה, יותר נוגעת, יותר אינטימית.
אני מודה בלב ובקול לאותם אנשים, שלא מכירים אותנו,
ובוחרים לפתוח בפנינו רגעים כל כך אישיים מחיי הקבוצה,
רגעים שאמא שלי הייתה שותפה להם.
בדיוק כשאני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות המתפרצות ( אני בכלל לא בעניין של לעצור דמעות בדרך כלל)
ג’ טופחת לי על הירך ואומרת : “הוי! מזל שאתן לא בוכות…אני פחדתי שתבכו כאן! יופי שאתן לא בוכות! ”
אני לוקחת נשימה עמוקה ומסווה את הדמעות, או מנסה לכוון אותן לצד השני כדי שג’ לא תראה..
מזווית העיין אני רואה את אחותי מתגברת את כמויות הטישיו , כי מתחילת הפגישה היא לא הפסיקה לבכות.
אבל העיקר שג’ חושבת שאנחנו לא בוכות.
ה’ , החברה הטובה של אמא שיושבת לימיני, מצליחה להוציא משפט תוך כדי הבכי:
“אני בכלל לא מבינה איך אפשר לדבר על שרה בלשון עבר! אני לא קולטת עדיין…לא מבינה איך…מבחינתי היא עדיין קיימת”.
ומנגבת דמעות שזולגות וזולגות.
אני משתפת אותה שגם אני מרגישה ככה,
ושברור לי שברגע שאצא מפה,
הדבר הראשון שארצה לעשות זה להתקשר לאמא ולספר לה בהתרגשות
שפגשתי את ה’ חברתה הטובה,
ושעכשיו אני יודעת מי זו ל’ האלגנטית, תלמידתה לעברית,
ושע’ אמרה שאמא אמנם העלתה אותה על מוקד, אבל שהן הפכו לידידות…
אני משתפת בחלומות שאני חולמת על אמא,
חיה, שמחה, קורנת,
ושזה מרגיש כל כך אמיתי,
ושעבורי זה כמו ס מ ס , הודעת טקסט, מהשמיים- שאמא שולחת לי להגיד שנחתה בשלום,
שהגיעה ליעדה בטוב.
האווירה נעשית עוד יותר אינטימית משהייתה,
כמה חברות בקבוצה מספרות על החלומות שלהן, או על כך שהן לא מסוגלות לחלום על אהוביהן שנפטרו…
והחברים משתפים באבל הפרטי שלהם, על בני זוג ועל ילדים, ועל משפחה שנעלמה בשואה…
ואני שוב ושוב מודה על רגעי החסד האלו,
ועל הפתיחות והאמון.
החברים בקבוצה מספרים לקראת הסוף,
כמה משמעותי היה להם לפגוש אותנו. כמה טוב לראות את דור ההמשך של שרה,
ולראות שהאופטימיות עברה בירושה…והם מודים לנו שהגענו.
אני שוב נפעמת-
אתם מודים לנו? לי אין מילים בכלל להודות לכם!
הקבוצה מבקשת שאני אחזור על מנת להעביר להם סדנא על חלומות
קבענו סדנא לחודש יולי.
כל כך אשמח להתנדב ולהנחות סדנא, ולהחזיר טיפ טיפה לקבוצה שנתנה כל כך הרבה לאמא שלי…
הקבוצה מסתיימת,
שוב אנו במבואה , חיבוקים נרגשים,
תודות הדדיות.
אני נכנסת לאוטו לבד.
“מתקשרת” לאמא בטלפון בלתי נראה,
וכל הדרך לעבודה מספרת לה שפגשתי את החברים שלה.
אני מלאת הודיה על החוויה הזו.
בטוחה שאמא יושבת לה שם למעלה וקורנת מאושר
שאנחנו פגשנו את הקבוצה
ושהקבוצה פגשה את רוניתי וכרמיתי שלה.
